לדעת שמה שיש לי זה הכי טוב בשבילי!!!

מי אמר שאנחנו צריכים את מה שיש לשני?

קרה לכם אולי, כשרציתם בגד/ מכונית/ תכשיט (מחקו את המיותר ותקנו במידת הצורך) בדיוק כמו שיש למישהו אחר? האם הייתם בטוחים שאם תשיגו את הפריט הנכסף תהיו מאושרים עד הגג, וזמן קצר לאחר שהשגתם את זה הרגשתם שזה עוד לא זה … שאתם עוד לא שם?

קרה לכם שהייתם בפארק וראיתם ילדים של אחרים משחקים/מנומסים/נקיים (מחקו את המיותר ותקנו במידת הצורך) ותהייתם למה הילדים שלכם לא ולאיפה נעלם החינוך? האם הרגשתם את הפיקפוק העצמי ואת הביטחון יורד באמונת הדרך?

בהריון האחרון הסתובבתי והסתכלתי על בטנים של נשים אחרות ותהייתי אם בבית או בעגלה יש להם ילד יותר קטן מאילון. כאילו שאני בסוג של תחרות או שיש לי רצון להכנס לקבוצה הזו (שרובן חרדיות :-)) של נשים שילדו שניים תוך שנתיים (שדרך אגב נכנסתי...). כאילו שאם נכנסתי להריון קודם נצחתי במרתון הזרעים.

כשאנחנו קונים או עושים משהו אנחנו חייבים לדעת שלא יצאנו פריארים. אם קנינו רהיט מיוחד אנחנו צריכים לדעת שאף אחד אחר לא הצליח לקנות יותר בזול או חס וחלילה דגם יותר מוצלח. 

אנחנו לא מפסיקים לחפש את החיזוקים החיובים מבחוץ מההשוואה לאחר.

לצערי גם הצד השני עובד שעות נוספות ואנשים נהנים לדרוך לנו על האצבעות ולספר שהם מצאו את החולצה שקנינו ב 5 ש"ח יותר זול או שחמותם מכינה את המתכון הזה כבר שנים ואף פעם לא מפספסת.

אז למה יש לנו צורך לקנא ושיקנאו בנו?

וכן אני באמת מתכוונת לצורך כי אם זה לא היה צורך לא היינו עושים את זה כי במחשבה נקיה מאינטרסים - זה לא מוביל אותנו לשום מקום! אנחנו לא נהנים ממה שיש לנו.

אנחנו לא נולדים שווים לא באופי ולא ביופי, לא בטעם ולא ביכולת, ודווקא טוב שזה כך. תארו לעצמכם שכולם היו בעלי אותם הכשרונות, אותו האופי ואותן התכונות. נאמר לדוגמא, שכולם היו נולדים עם נטייה לאומנות. הרבה מאד מקצועות בעולם היו נזנחים כי כולם היו רצים דווקא לאותם מקצועות שמתאימים לבעלי ידיים כשרוניות. אם אנחנו מסכימים שגיוון הוא דבר טוב מעיקרו, ברור גם שכל אחד מאתנו טוב בדברים אחרים לגמרי. או כמו שאומרים "הזבל שלך הוא האוצר של האחר". מה שיש לי טוב בשבילי ומה ששייך לאחר טוב בשבילו. זה טוב ויפה בתאוריה כנראה כי במציאות המבט של רובנו פונה באופן טבעי החוצה במקום פנימה, על פי הכלל השגוי "הדשא של השכן ירוק יותר". למה שגוי? מפני שתמיד בדמיון הדברים נראים יותר טוב מאשר במציאות. רק בדמיון מה ששייך לשני טוב בדיוק גם בשבילי.

נהפוך לרגע את היוצרות ונניח שאנו בעלי ה"דשא של השכן." כעת, במצב החדש, איזה דשא יהיה חביב עלינו?

שלא תבינו לא נכון אני כן חושבת שיש דברים טובים בקנאה שיכולים לדרבן אותנו  קדימה. זו קנאה "בריאה", מה שנקרא "קנאת סופרים", שהיא מהסוג המקדם – אם הוא סופר טוב, גם אני יכול להיות כזה. אבל ישנה קנאה לא בריאה שגורמת לנו להתבשל במיץ של עצמנו ולנסות לרדוף אחר דברים שאינם בהכרח טובים עבורנו. ובמרדף הזה אנחנו נופלים ומפספסים את מה שיש לנו.

אחד הדברים שאמא שלי תמיד הקפידה בתקופת צעירותי היה לא לשאול - כמה אחרים קבלו? או מה אחרים עשו או לא עשו? גם כשניסיתי להגיד לה אבל X קיבלה או עשתה... היא הייתה מתעצבנת וקובעת שהיא זו לא אני ולכן היא לא מעניינת אותה. וזה ממשיך כך בכל שלב בחיי גם היום כשאני מנסה להשוות את ילדי לכל אחד אחר היא מתעצבנת. אישה בריאה אין ספק וגם אני משתדלת לעשות כך עם ילדי לא כ"כ מצליחה לישם את זה על עצמי (:-0)
אם לא חונכתי לקנאות אלה להפך אז משהו בחברה התחרותית שאנו גדלים בה ומגדלים את ילדנו הצורך להשיג יותר טוב, יותר חזק יותר נוצץ הוחלף ממצוינות לקנאות. אנחנו כבר לא רוצים לעצמנו אנחנו רוצים כי לאחר יש אנחנו רוצים כדי שיגידו שלנו יש.
יש בי את הצורך לעצור רגע במרוץ ולהגיד תודה! תודה על מה שיש, תודה על מה שאין, תודה על מה שהשגתי ועל מה שעוד אשיג. תודה על הדשא שלי.

לחזור להרגיש אושר מזוקק ובלתי תלוי מקבלת חיבוק ונשיקה מהילד שלי, מאמירה פשוטה "אמא אני אוהבת אותך מסביב לעולם וחזרה", מצהלה מאושרת במפגש המחודש כול בוקר, ממחמאה אמיתי מהאיש שלצידי. לדעת שזה האושר שלי ורק שלי בלי השואות ובלי השווצות. להיות מסופקת מהחיים ולא לחשוב מה אם... ומה יש ל... ואך יהיה לי גם... ולדעת להנחיל את זה גם לילדים שלי.
ולכם נותר לי רק לאחל חיים טובים! שתהיו מרוצים ממה שיש כי כשיומנו יגיע אחרי 120 לא נחשוב כמה חבל שלא השגנו יותר מ... אלה כמה חבל שלא נהננו ממה שיש. וסבתא שלי ז"ל שהיתה לה חוכמת חיים עצומה תמיד אמרה שמה שיש לה זה כל מה שהיא צריכה כי אם היה לה יותר היה לה כאב ראש ואז היא לא היית יכולה להנות מהעיתון בערב...