למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה רק כשאנחנו כבר זקנים וחושבים על העבר אנחנו מבינים כמה טוב היה לנו וכמה נהדר נראנו ואיך היינו מוכשרים ופרודוקטיבים. למה אנחנו לא מסוגלים כבר היום בשנות השלושים של חיינו להיות יותר רחומים כלפי עצמנו ופחות ביקורתים?
הייתי רוצה להפסיק להוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת או על שלא סידרתי את הכביסה או על קניית התיק של NINE WEST שאני לא באמת צריכה אבל הוא כ"כ יפה.
מגיע לי להתפנק, לבלגן, להתרברב, להיות ראוותנית. לחיות את החיים!
עניינו של מי הוא אם אני בוחרת לקרוא או לגלוש במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים? אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה - 80, אני אתלבש לפי טעמי, אני אנעל נעלי פלטפורמה גם אם זה לא באופנה (כי ככה נוח לי).
אני אצעד לאורך החוף בבגד ים ללא בושה, ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך, למרות מבטיהם של הצופים.
כמובן, במשך השנים ישבר לי הלב. איך יתכן שלא יישבר אם איבדת אהוב, או כשילד סובל, או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות? אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה. לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי, ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות.
אני רוצה להיות יותר חיובית. להאמין יותר בדרכי ובצדקתה, שיהיה איכפת לי פחות ממה שחושבים עלי אנשים אחרים. שלא אטיל יותר ספק בעצמי.
הרווחתי את הזכות לשגות. להיות חופשיה. אני אוהבת את האדם שאני. אני לא אחיה לנצח, אבל כל עוד אני כאן, לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות, או בדאגה על מה שיהיה. אני אחייך יותר. אני אתעמל יותר ובעיקר אני אעשה מה שעושה לי טוב כי ביננו אם לי טוב אז גם לאחרים טוב. אם אני שמחה גם הם שמחים.
בסופו של דבר אני אזוכר רק את הדברים החשובים.
ולסיכום תרגיל לשיפור הדימוי :
אישה אחת חכמה בשם גילי נתנה לי פעם משימה שאני מודה שלא עמדתי בה אבל יש לי תחושה שהיא מסוג המשימות שמשנות חיים. כל יום אחרי המקלחת למרוח קרם גוף תוך הערצת הגוף על כל פגמיו.
והנה דוגמא: אני אוהבת את הישבן שלי שעמלתי רבות לגדל אותו תוך שלושה הריונות בריאים. או אני אוהבת את אצבעות הידיים עם הציפורנים המטופחות שעוזרות לי לבשל אוכל טעים וללטף את אהובי וכד'.בהצלחה!
ואני אוכל קינוח כל יום (אם יתחשק לי) :)
הייתי רוצה להפסיק להוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת או על שלא סידרתי את הכביסה או על קניית התיק של NINE WEST שאני לא באמת צריכה אבל הוא כ"כ יפה.
מגיע לי להתפנק, לבלגן, להתרברב, להיות ראוותנית. לחיות את החיים!
עניינו של מי הוא אם אני בוחרת לקרוא או לגלוש במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים? אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה - 80, אני אתלבש לפי טעמי, אני אנעל נעלי פלטפורמה גם אם זה לא באופנה (כי ככה נוח לי).
אני אצעד לאורך החוף בבגד ים ללא בושה, ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך, למרות מבטיהם של הצופים.
כמובן, במשך השנים ישבר לי הלב. איך יתכן שלא יישבר אם איבדת אהוב, או כשילד סובל, או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות? אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה. לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי, ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות.
אני רוצה להיות יותר חיובית. להאמין יותר בדרכי ובצדקתה, שיהיה איכפת לי פחות ממה שחושבים עלי אנשים אחרים. שלא אטיל יותר ספק בעצמי.
הרווחתי את הזכות לשגות. להיות חופשיה. אני אוהבת את האדם שאני. אני לא אחיה לנצח, אבל כל עוד אני כאן, לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות, או בדאגה על מה שיהיה. אני אחייך יותר. אני אתעמל יותר ובעיקר אני אעשה מה שעושה לי טוב כי ביננו אם לי טוב אז גם לאחרים טוב. אם אני שמחה גם הם שמחים.
בסופו של דבר אני אזוכר רק את הדברים החשובים.
ולסיכום תרגיל לשיפור הדימוי :
אישה אחת חכמה בשם גילי נתנה לי פעם משימה שאני מודה שלא עמדתי בה אבל יש לי תחושה שהיא מסוג המשימות שמשנות חיים. כל יום אחרי המקלחת למרוח קרם גוף תוך הערצת הגוף על כל פגמיו.
והנה דוגמא: אני אוהבת את הישבן שלי שעמלתי רבות לגדל אותו תוך שלושה הריונות בריאים. או אני אוהבת את אצבעות הידיים עם הציפורנים המטופחות שעוזרות לי לבשל אוכל טעים וללטף את אהובי וכד'.בהצלחה!
הלוואי שתמיד תהיה קשת של חיוכים על פניי ובלבבי לנצח ונצחים!
ואני אוכל קינוח כל יום (אם יתחשק לי) :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה